<h1>דרשות מהר"ח או"ז פר' פנחס סימן כ"ח</h1>
<h2>דף פב.</h2>
כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך [משלי כ"ב], אימתי דברי תורה נעימים בשעה שתשמור בבטנך ואימתי תשמור בבטנך כשיכונו יחדיו על שפתיך שתוציאם בפיך ואל תגמגם. ושמא תאמר איני יכול ללמוד דצריך אני לפרנס את אשתי ובניי, לכך כתיב בתריה להיות בהש' מבטחך שתמסור עצמך ונפשך לה' ית' שמו כמו שמצינו בפנחס שקינא לאלהיו ומסר נפשו כשרצה להרוג את זמרי, שאילמלא זימרי פירש מהעבירה באותו פעם והרגו לפנחס לא היה חייב, כי היה רודף, ולפי שמסר נפשו זכה לכהונה גדולה כדאמ' לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, כי לא הייתה ניתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו שיולדו אבל לבני בניו שנולדו כבר כגון פנחס לא ניתנה כהונה עד שהרג זמרי. וכהונה ניתנה לאהרן לירושת עולם וכן מלוכה לדוד, אבל התורה היא הפקר לכל הזוכה בה יהא לו כתר תורה, אלא ירושת ממון דווקא ירושה כמו שנ' [במדבר כ"ז] איש כי ימות ובן אין לו והעברת את נחלתו לבתו, הא אם יש לו בן בן קודם לבת וכל יוצאי חלציו של בן קודמין לבת שנ' אין לו עיין עליו וזוכין בין בראוי בין במוחזק, רק הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק. וזה נקרא ראוי אדם שיש לו מלוה על חובו' בשטר בין על גוי בין על ישראל אינו נוטל בו בכור פי שנים אפי' בקרן, אבל המשכון נקרא מוחזק ונוטל אפי' ריבית ודווקא של ישראל שקונה משכון, אבל של גוי שאינו קונה משכון יש להסתפק אם נוטל ממנו אם לאו. ואחד שמת והניח בית, אם פרע כבר מן הבית טסקא של אותה שנה נקרא מוחזק ואם לא פרע עדיין טסקא אע"פ שלא הגיע זמנה נקרא ראוי. ועשיר שהיה רגיל בכל פעם ליתן מעשרותיו או צדקה שלו לעני אחד אוהבו ומת העני, בנו הבכור זכה בה ליטול הימנה פי שנים ועשיר צריך ליתן לו כיון שהיה רגיל ליתן בכל פעם. [מהר"ח כת' בשם הר"ם שה' סלעי' היו עולין כ"ג גדולי' ביהמייש"א, נ"מ לפדיון הבן. עוד כת' שאם הכהן היה מחזיר לאבי הבן אפי' פרוטה הבן לא היה פדוי. וכן ראיתי באושטרי"ך שהכהן אינו מחזיר שום דבר ומתנה ע"מ להחזיר בזה לא שמה מתנה. מהר"ם. הגה"ה].
